גם בעבודה זהירה ביותר עלול לקרות שנפצע את היד באזמל, שבעבודה עם כימיקלים נשאף גז רעיל, או שבעבודות התקנה ניפול מסולם.
התקלות הנפוצות ביותר ואמצעי הזהירות
כוויות. מקומות, פעולות וחומרים מסוכנים: מטבח, חדר כביסה, חדר רחצה; המסת שומנים, ריתוך; מגהצים, תנורים, מחממים פגומים, כירות. חומרים דליקים במיוחד: בנזין, אתר, אלכוהול, טרפנטין, במיוחד כחומרי ניקוי וכחומרים להשמדת חרקים.
אמצעי זהירות: אין לצבור פסולת, נייר עיתון, סמרטוטים; אין להשאיר אפר בארגז או בסל מעץ; על כיריים ותנורים יש להניח את כלי הבישול כך שהידיות שלהם לא יפנו אל השדה; יש לנהוג בזהירות רבה בחומרי ניקוי דליקים; אין להשאיר אש או להבה גלויה ללא השגחה.
הרעלה מפחמן חד-חמצני, מעשן. גיהוץ במגהץ פחמים, תנור עם בעירת לקויה או תנור שנסגר מוקדם מדי, ארובות פגומות.
אמצעי זהירות: יש לבדוק ולנקות ארובות וכיריים באופן קבוע; יש לגהץ במגהצי פחם כשהחלון פתוח; אין לעשן במיטה; אם החנַנו מכונית במוסך יש להשאירה לאחר מכן פתוחה זמן מסוים.
הרעלה מגזים, פיצוץ גז. ליקויים בצנרת גז מאיר, טיפול בלתי תקין בדוודי חימום מים (בוילרים), שסתומים פגומים או לא סגורים. שלושה סוגי סכנה: פיצוץ, שריפה, הרעלה מגזים.
המרכיב המסוכן ביותר של גז תאורה הוא פחמן חד-חמצני. סימני ההרעלה הם: חיוורון, כאב ראש, חולשה, סחרחורת, נימול בגפיים, הקאות, שלשול, ישנוניות, רעד שרירים מזדמן, עילפון. לבסוף, עקב שיתוק אברי הנשימה, עלול להתרחש מוות.
אם ההרעלה מתפתחת בהדרגה, במשך זמן ארוך יותר (למשל, גז דולף באיטיות ובאופן מתמיד בדירה), הסימנים הם: גוון חיוור אופייני אפור־כחלחל של הפנים, חולשת שרירים, עייפות. רעד עצבי, רעד בפה, בידיים וברגליים, עילפון (בייחוד בעת קימה) היחלשות איברי השמיעה והראייה, הליכה לא יציבה, ירידה בזיכרון וביכולת הריכוז, אי־שקט וירידה בכוח הרצון.
אמצעי זהירות: אם אנו מריחים גז, יש לפתוח מיד את הדלתות והחלונות, לאוורר את החדר זמן ממושך, אין להדליק גפרור, אסור להדליק את התאורה החשמלית; יש לסגור לגמרי את ברז הגז; אין להשתמש בצינור גומי לקווי גז ללא תוספת אריג; אין לבדוק את אטימות מתקני הגז בלהבה גלויה, רק במי סבון!
אם דודי הגז (אוטוגייזר) אינו נדלק, יש לסגור מיד את ברז המים החמים ולהמתין לפחות 10 m דקות עד שכל כמות הגז שנפלטה תתאדה. לאחר מכן יש להדליק תחילה את להבת ההצתה ורק אז לפתוח את ברז המים החמים.
יש לעקוב כל הזמן אחר שרפת להבת הגז. אם הלהבה בצבע צהבהב עם קווי מתאר ארוכים ודהויים, הרי שהבעירה אינה מלאה. אין להשתמש במכשיר שבו הבעירה אינה מלאה. יש להוליך את תוצרי הבעירה של כיריים גז דרך הארובה. במקום שבו הדבר אינו מוסדר, יש להקדיש תשומת לב רבה לאוורור.
התחשמלות. מוליכים פגומים, מכשירי בית, כלים, מוליכים ללא בידוד, מתגים, תקעים, בתי מנורה שחוקים; במיוחד במטבח, בחדר האמבטיה, בחדר הכביסה ובמרתף; מנורות ניידות, תיקונים לא תקינים של נתיכים פגומים (למשל, באמצעות חוט).
אמצעי זהירות: יש להסיר את כל מוליכי החשמל התלויים בחופשיות; אין להשתמש במפסקים ואביזרים חלשים ולא מבודדים; כל תקלה יש לתקן מיד; אין לתקן מפסקים ומוליכים בידיים רטובות!
אמצעי זהירות כלליים בסדנת הבית
בית המלאכה, המכונות, אמצעי העבודה ואמצעי ההגנה צריכים להיות מתאימים, עמידים ותקינים.
הרצפה צריכה להיות חלקה, אך לא חלקלקה, במצב טוב ומתאימה לשמירה על ניקיון.
מקום העבודה צריך להיות מרווח, מואר, עם מרחב חופשי ברוחב של לפחות 80 cm.
נשתמש רק בסולמות שיש בהם שלבים תקינים וחזקים, ושנבדקו לפני השימוש! יש לאבטח סולמות חד־כנפיים מפני החלקה. יש לאבטח סולמות דו־כנפיים באמצעות צירים או שרשראות כדי שלא ייפתחו. בעבודה בגובה חובה להשתמש ברתמת בטיחות.
יש לייצר ולהשתמש במכשירים חשמליים רק בהתאם לתקנים ולתקנות התקפים.
תאורה טבעית ומלאכותית צריכה להיות מספקת וכמעט ללא צללים במקום העבודה ועל הידיים, ובו בזמן אסור שתהיה מסנוורת.
לבוש העבודה - במיוחד ליד מכונות מסוכנות - צריך להיות מתאים. אין ללבוש בגדים רחבים עם חלקים התלויים בחופשיות; סינרים, צעיפים ועניבות אינם מותרים. יש להגן על השיער בכובע.
יש להשתמש במשקפי מגן ובמסכות אם קיימת סכנה של שבבים, ניצוצות וטיפות של נוזלים מאכלים. כנגד אור חזק יש להשתמש גם, בהתאם לתקנות, במשקפי שמש כהים.
יש לסלק גזים, אדים ואבק דליקים ונפיצים באמצעות מפוחים חזקים. אם יש בחדר גזים, אדים או אבק דליקים או נפיצים, אין להשתמש בחימום או בתאורה עם להבה פתוחה. כמו כן אין להציב בחדרים כאלה מנועי בעירה פנימית או מכונות השחזה. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לאוורור של חדרים כאלה. אם קיימים אמצעים ומכשירים (ידניים) לכיבוי אש, עליהם להיות תמיד תקינים, ויש לתרגל מעת לעת את השימוש בהם.
אסור לערום חומרים מתלקחים מעצמם, שבבי עץ וסמרטוטים שומניים!
על חלקי התנועה של מכונות יש להתקין מגינים שיבטלו גם את האפשרות המקרית למגע הדדי של חלקים אלה.
עזרה ראשונה לאחר תאונה
עצירת דימום חיצוני. החשוב ביותר הוא לסגור את העורקים הפגועים ולהגן על הפצע מפני זיהום באמצעות תחבושת מתאימה (איור 1). אין להסיר מן הפצע שאריות דם ואין לשפוך על הפצע או לשטוף אותו בנוזלים. תחבושת שמונחת כראוי מפחיתה את כאבי הנפגע. אדם עם דימום חיצוני צריך לשבת או לשכב, ואת החלק בגוף שמדמם (יש להגביה). החומרים הנדרשים לעזרה ראשונה הם: גזה סטרילית, צמר גפן ותחבושות. אם הפצע או סביבתו מלוכלכים באבק, בבוץ או בחומרים מזהמים אחרים, יש לנגב את הפצע בגזה סטרילית (או לשטוף במי חמצן), ואת האזור סביב הפצע למרוח בשכבה דקה של יוד 5%-י (אם אין יוד, אז באלכוהול או במי קולון).
יש להבחין בין דימום של נימים, של כלי דם נושאים ושל עורקים ראשיים (עורקי פעימה).
דימום קטן מכלי דם קפילריים נעצר באמצעות חבישה פשוטה (איור 1, 1. חלק). דימום רב יותר נעצר באמצעות חבישת לחץ. על הפצע מניחים גזה סטרילית, ועל הגזה צמר גפן. לאחר מכן מעצבים „טמפון“ — גזה או צמר גפן עטופים בגזה ומקופלים לצורת כדור (בגודל של אגוז, ביצה או אגרוף, בהתאם לגודל הפצע) — מניחים אותו מעל צמר הגפן ואז חובשים הכול מעט בחוזקה רבה יותר. (אין להניח צמר גפן ישירות על הפצע!) אם הדם חודר דרך החבישה, אין להסיר אותה אלא להניח מעליה חבישה נוספת! לחבישת פצעים המתאימות ביותר הן החבישות הראשונות, המורכבות מגזה סטרילית (בצורת רפידה) וחבישה סטרילית. דימום מכלי דם גדולים של הגפיים נעצר באמצעות הנחת חסם מעל הפצע (איור 1, 2. חלק).
פגיעה בכלי דם ראשי ניתנת לזיהוי בכך שהדם יוצא בזרם חזק ובצבע אדום עז מאוד. בפגיעה בכלי הדם המובילים, בהתאם לגודל הפצע, הדם יוצא מן הפצע בזרם או מטפטף רק קלות. בשני המקרים ניתן לעצור את הדימום רק באמצעות חבישה. דימום בגפיים נעצר ביתר קלות אם מרימים את האזור המדמם (איור 1, 3. חלק) וחובשים אותו בחוזקה, מן הקצה לכיוון הגוף. הליך זה נחוץ במיוחד אם הפצוע איבד דם רב, שכן בדרך זו נשיב את לחץ הדם התקין. חבישת לחץ, במקרה של דימום מכלי דם ראשי, יש למקם בין הלב לבין מקום הפציעה, ובמקרה של דימום מכלי הדם המובילים, בחלק של הגפה הפונה אל האצבעות. לפני חבישת הפצע יש להרים מעט את האזור הפגוע, כי כך הדימום יפחת. לעצירת דימום באמצעות חוסם עורקים מתאימים ביותר: רצועת גומי רחבה או צינור גומי. כלל חשוב הוא שיש להשתמש בחוסם עורקים רק אם לא הצלחנו לעצור את הדימום באמצעות חבישה מכסה או חבישת לחץ. נוסף לכך חשוב מאוד שלא להשאיר את חוסם העורקים יותר מ־1-1,1/4 שעה על הרגל או על היד, משום שהן יירדמו. (משמעות הדבר היא שנדרשת התערבות רפואית מהירה או שיש להעביר את הפצוע מיד לבית חולים.) במקרה של דימום חמור מאוד יש לנסות לעצור את הדם באמצעות לחץ באצבעות (איור 1, 4. חלק), בפגיעה בכלי דם ראשי בין הלב לבין מקום הפציעה, ובכלי דם מובילים — לכיוון ההיקף. דימום מכלי דם ראשי בצוואר ניתן לעצור עד בוא הרופא רק בלחיצה באצבעות. לחולה שאיבד דם רב, אם הוא בהכרה ואין לו רפלקס להקאה, יש לתת קפה או תה ולבצע חוקן בתמיסה פושרת של מלח בישול.
איור 1
עצירת דימום מהאף. יש להושיב את החולה בתנוחת ישיבה, להטות את ראשו לאחור וללחוץ באגודל על סחוס האף למשך 10-15 m דקות. אם בדרך זו לא נצליח לעצור את הדימום, יש למלא את פתחי האף בגזה נקייה או בצמר גפן, לכופף את הראש קדימה ובמצב זה להמתין עד שהדימום ייפסק.
כוויות. על אדם שבגדיו עלו באש יש להניח שמיכה עבה או מעיל ולצקת עליו מים. על פצע הכוויה יש להניח גזה או בד רך הספוגים בקרם שומני או שמנוני, ולאחר מכן תחבושת. אין לגעת באצבעות או בחפצים כלשהם באזורים הכבויים, (למשל לנקב שלפוחית וכד’) עד שהרופא יגיע.
בכוויות מחומצות חזקות יש לנגב את החומצה, לשטוף מיד את המקום במים, להניח עליו גזה ספוגה במשחה ולחבוש.
חבלה. מקום החבלה כואב, נפוח ואדום. אם העור נפגע ונשפשף, יש למרוח עליו שכבה דקה של אלכוהול או יוד ולהניח תחבושת.
נקע. פגיעה ברצועות המפרק המקבעות ומגינות על המפרקים מלווה בכאבים, אך לא חזקים כמו בפריקה. עזרה ראשונה: מנוחה וקומפרסים קרים.
פריקה של מפרק. מיקומם הלא תקין של קצות העצמות במפרקים לאחר פציעה מלווה בכאבים עזים. צורת המפרק משתנה והפצוע אינו יכול לנוע. אדם שאינו מומחה לא ינסה להחזיר למקומו מפרק פרוק, שכן בכך רק יגביר את המצוקה. יש להניח את הפצוע במנוחה ולהזעיק רופא. אם המפרק הפרוק יוחזר במהירות למקומו, החולה יבריא מהר יותר.
פגיעות בעצמות. שבר בעצם הוא קטיעה של רציפות העצם. החולה אינו יכול להניע את האיבר הפגוע, אינו יכול לדרוך, למשל, על רגל שבורה. שבר בעצם יכול להיות בדרגות שונות: סדקים, שבר עם חלקים קטנים שנשברו, שבר או סדק, ולבסוף, שבר פתוח. מבין כל הפגיעות, החמור ביותר הוא השבר הפתוח, הטומן בחובו גם סכנת זיהום. לכן מניחים על המקום הפגוע גזה סטרילית. אם קובעים, או שקיים חשד, שמדובר בשבר בעצם ואם אפשר להבטיח במהירות טיפול רפואי, עדיף להניח את החולה בשכיבה ולהמתין לרופא. אם, לעומת זאת, יש לשאת את החולה, יש לקבע את הרגל הפגועה (איור 2). יש להתחיל בהסרת בגדיו של החולה מהצד שאין בו פגיעה (ובהלבשה בסדר הפוך). יש לקרוע את הבגד בתפרים, תוך הקפדה שלא להזיז שלא לצורך את האיבר הפגוע. קיבוע היד נעשה בכך שמחברים את היד לחזה. הדבר אפשרי גם ללא קשירה (איור 2, 1. חלק). או בתחבושת, כלומר בממחטה מבד (איור 2, 2. חלק). במקרה של שבר ברגל מחברים את הרגל הפגועה אל הלא פגועה. אם איננו בטוחים שמדובר בשבר (ייתכן גם פריקה), יש לנהוג בכל זאת כאילו מדובר בשבר. יש לקבע עצם שבורה יחד עם שני המפרקים הסמוכים: את היד השבורה יחד עם מפרק כף היד והמרפק; את הרגל השבורה יחד עם הברך והקרסול (איור 2, 3. חלק). אמצעי הקיבוע יכולים להיות מקל, לוח עץ חזק יותר או כל חפץ שטוח. את כל האמצעים הללו יש לעטוף תחילה בבד כלשהו.
תמונה 2
את הגפה השבורה, עד להענקת עזרה ראשונה, יש להניח על משטח ישר כלשהו (איור 2, 4. חלק).
הרעלת חד-תחמוצת הפחמן יכולה להיגרם: מתנורים פגומים או סגורים באופן לקוי; במוסך ממכונית; בעת בעירה איטית של גז (צינורות פגומים, שסתומים, בעירה לקויה של הלהבה וכד’). סימני ההרעלה הראשונים: כאב ראש, סחרחורת, בחילה, דחף להקאה. בהמשך מופיעה חולשה רבה עד כדי כך שהחולה אינו יכול ללכת, ולמרות שהוא בהכרה אינו יכול להימלט. הנשימה תחילה מואצת, ובהמשך הנפגע מתחיל להיחנק והנשימה נעשית איטית יותר. יש להוציא את הפגוע מיד אל האוויר הצח (ולאוורר גם את החדר), ואם הוא בהכרה יש לומר לו לנשום עמוק ואם הוא מסוגל לבלוע לתת לו קפה חזק או תה. אם הוא מחוסר הכרה, יש לבצע הנשמה מלאכותית.
הרעלת פחמן דו־חמצני. למעשה זהו חנק עקב מחסור בחמצן. היא נוצרת במרתפים עמוקים בעת תסיסת יין, בצינורות ביוב ובעת ירידה לבארות ישנות. על המציל להיות מצויד באמצעי הגנה (אספקת חמצן) בעת הכניסה לחדרים אלה, או אם אין אמצעים כאלה, עליו לקשור חבל חזק סביב המותניים, שאת קצהו מחזיקים אלה שמחוץ לחדר, לנשום עמוק בעת הכניסה ולנסות להציל, או להוציא, את הנפגע ללא נשימה.