היה לנו דרישה שהאישה לא תדע על האשראי של הבעל (כדי שיזמין לה חדר שינה חדש)… ושגם הבעל לא יידע שיגיע הצבע שנבחר יחד “בטעות”… ושביום הולדתה המתקינים לסלון לא ידפקו אצלה… בכל עבודה שעושים, תמיד מגיעים עם האנשים גם כמה דרישות טובות (קראו: כוונות טובות) וכמה פחות טובות (קראו: אנחנו נהיה אלה שייאשמו).
וכך… עשינו כמעט את כל הבית לזוג צעיר והרמוני אחד. הכול בהתאמה אישית. והם… אוהבים זה את זה… ובאמת, באמת מכבדים זה את זה! האם אמרתי שהם אוהבים ומכבדים זה את זה? לו יש מכון כושר, ובגלל צירוף מקרים אני מתאמן בו. לא הייתי מזכיר שמות, לכן אכתוב את הוא ואת היא באות גדולה… תבין זאת כשם. ?
יום אחד הוא נושא כך איזו שידונת שירותים קטנה וצורח ישר “אוברק”, כמו שהבוסנים הטובים היו אומרים, ישירות ככה (אולי גם קצת מפוחד): “האם אתם יכולים לתקן את זה, אבל שלא יראו את ההבדל.” אני מסתכל ככה… חח… לא קולט. מי? מה? היא אומרת: “היא בהריון!”, והוא לא היה רוצה אפילו במעט שהיא תדאג או תתעצבן על משהו. אוי, בנאדם, אל תדאג, הכול יהיה בסדר גמור.
אני לא יודע למה? אבל הכי הרבה התלונן דווקא הצבע שלנו. הוא לא יכול “כאילו” להוציא לכה חדשה שתהיה כמו הישנה. סאלה, תראה ככה, אני אומר…“זה חייב להיות כמו שהיה!!!” אני זוכר שהוא הציע שנצבע את זה בלבן, ואז נשים עם נקניקי חזיר מעושנים, כדי שיתפוס קצת גוון צהבהב.
היום, אחרי חצי שנה, נולדה ילדה קטנה. בריאה ומאושרת, בתוך אותו מרחב הורי. האם אמרתי מאושרת מאוד?
צילום: Shutterstock